הפודקאסט של איתי סגל

דן אריאלי מגיע לשיחה עם איתי סגל בתקופה שבה המציאות הישראלית והעולמית מאלצת אותו לחשוב מחדש על טבע האדם, על רוע, על אמפתיה ועל הגבול הדק שבין תקווה לייאוש. דן מדבר בכנות על כמה קל להניע אנשים לשנאה, על ההתרגלות למציאות אלימה, ועל התחושה שהשנים האחרונות חשפו צדדים אנושיים שלא רצינו להכיר.השיחה נוגעת בצד יותר אישי של דן כאשר הוא משתף באובדן אמא שלו ובאופן שבו המוות שלה שינה את ההבנה שלו לגבי משמעות, זמן וסדרי עדיפויות ואיך הוא השתלב עם מחקר שהוא בדיוק סיים לערוך באותם ימים על סוף החיים ומה נחשב מוות בכבוד ,החוויה האישית גרמה לנו להבין את הפער בין ידע מחקרי לבין לחוות אובדן על בשרך ועל העובדה שאנחנו כמעט לא מדברים על מוות למרות שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים, ועל איך אובדן מכריח אותנו להתבונן מחדש במה שחשוב באמת.בהמשך הפרק השיחה נוגעת ביוקר המחיה בישראל לא רק כבעיה כלכלית אלא כמצב תודעתי. אריאלי מסביר למה כולנו מבינים שיוקר המחיה פוגע בנו, ולמה בכל זאת רובנו משלימים איתו. הוא מדבר על חוסר אונים נרכש, על האופן שבו הוא מחלחל לחיים האישיים, לבריאות וליחסים, ועל המחיר של חיים בתחושה שאין באמת אפשרות להזיז משהו.הם נוגעים גם בבינה מלאכותית ובמקום שלה בחיינו. לא כאיום עתידני אלא ככוח שכבר מעצב את קבלת ההחלטות שלנו, את מערכות היחסים ואת הדרך שבה אנחנו מבינים אמת, אחריות ומשמעות. אריאלי מעלה שאלות על אמון, על מוסר, ועל מה קורה כשאנחנו מתחילים להפקיד שיקול דעת אנושי בידי אלגוריתמים.לפרטים נוספים על הצ'ק אפ של מנורה מבטחים לחצו כאן https://apps.menoramivt.co.il/CheckUp/SignIn.aspx?Mode=2&token=8374-329847-234872-456456&utm_source=all_in&utm_medium=all_in&utm_campaign=all_in

בשנים האחרונות עומר מילר שאנחנו רואים באינסטגרם הוא לא מי שהוא היה פעם, החיים הרגועים במושב השינויים והדגש על תזונה בריאה ללא תחליפים ותוספים ההתמסרות המוחלטת להורות, גרמה ללא מעט אנשים להרים גבה ולתהות "על מי הוא מנסה לעבוד" אבל בשיחה פתוחה עם איתי סגל עומר מספר על הרגע שבו הבין שהחיים שבנה כבר לא מתאימים לו. שף מצליח, בעל רשת מסעדות, דמות מוכרת ואהובה, שבשיא ההצלחה גילה שהוא רחוק מאוד מעצמו ומאיך שהוא היה רוצה לראות את עצמו.כשהוא מתאר את השנים בתל אביב, החיים של הרעש, הכסף, האגו ופרסום, ולתחושה מתמשכת של חוסר שקט, חרדה ועייפות נפשית. עומר מתאר בכנות איך הפך לדמות שהוא עצמו לא אהב, איך התאהב בפרסונה שיצר, ואיך לאט לאט איבד קשר עם מי שהוא באמת רצה להיות. מה שהוביל להחלטה הדרמטית , בתקופה שבה נולדו התאומים ופרצה הקורונה, והכול התחבר למשבר זהות עמוק. הוא מספר על ההחלטה למכור את העסקים, לעזוב את תל אביב, ולעבור עם המשפחה למושב. לא כבריחה, אלא כניסיון אמיתי להציל את עצמו ואת המשפחה והקשר שלו.עומר מספר על החיים החדשים. על השקט שהפך להתמכרות, על שינוי תזונתי שהוביל לשינוי תפיסתי רחב יותר, ועל לקיחת אחריות מלאה על הגוף, על הזמן ועל הבחירות היומיומיות. עומר מדבר גם על המחיר הכלכלי של הבחירות שלו, על ויתור מודע על פרנסה קלה ועל הרצון להתפרנס רק מדברים שהוא באמת מאמין בהם, וגם על הורות, הבחירה שלו להיות נוכח באמת בחיי הילדים, ולתובנות כואבות שהגיעו אחרי השבעה באוקטובר על שבריריות החיים ועל מה שבאמת חשוב. ובין כל אלה עולה מסר אחד שחוזר שוב ושוב. שינוי הוא אפשרי. לא חייבים להפוך את החיים מהקצה אל הקצה, אבל חייבים להסכים לשאול בכנות מי אנחנו, ומה כבר לא משרת אותנו.

בגיל 85, ורדה רזיאל זקונט מגיעה לשיחה עם איתי סגל עדיין חדה ובהחלט לא פראיירית, אחרי יותר משישה עשורים של טיפול, כתיבה והקשבה לאנשים, היא מדברת על הדרך שבה בעיות של אחרים פחות שונות משלנו ממה שנדמה לנו, ועל השאלות שחוזרות שוב ושוב בכל גיל: מי אני בעולם, את מי אני אוהבת, ומי אוהב אותי.היא חוזרת להתחלה, לטיפול הפסיכולוגי הראשון שלה בשנות החמישים, לימים שבהם טיפול נחשב משהו מביך ושמור ל״משוגעים״, ולבחירה להפוך את ההקשבה למקצוע ולזהות. ורדה מדברת על היכולת להגיד את עצמה בלי מניפולציה, על כך שמעולם לא ניסתה להיות נחשקת או לרדוף אחרי אהבה, ועל איך דווקא הישירות הזו הפכה אותה לדמות ציבורית כל כך מזוהה.היא מדברת גם על המורשת הציבורית שלה, על המשפט ״תזרקי אותו״ שהפך לסמל, על הכעס שהיה בה פעם מול הדימוי הזה, ועל ההשלמה המאוחרת עם כך שזו לא קריאה לנטישה אלא קריאה לחיים. בתוך זה היא מדברת גם על זקנה, על הגוף שמשתנה, על פחדים, ועל היכולת למצוא נחמה דווקא בדברים הפשוטים ובין כל אלו עולה גם החלום שעדיין מחכה: ספר חושפני שכתבה ולא העזה לפרסם, מתוך פחד שהוא חשוף מדי. ורדה מספרת למה גם בגיל 85 יש עוד דברים שלא נאמרו, ואיך כל עוד יש שאלה פתוחה, יש חיים.לפרטים נוספים על הצ'ק אפ של מנורה מבטחים לחצו כאן https://apps.menoramivt.co.il/CheckUp/SignIn.aspx?Mode=2&token=8374-329847-234872-456456&utm_source=all_in&utm_medium=all_in&utm_campaign=all_in

אחרי שלושה עשורים שבהם המסעדה שלהן הפכה למוסד תרבותי, הן מדברות על החיים מאחורי המטבח, על השותפות שנולדה כמעט במקרה, ועל מה צריך כדי להחזיק קשר יצירתי, עסקי ורגשי לאורך זמן.השיחה הולכת למקום הכי חשוף בקשר ביניהן: טיפול זוגי שנעשה לא בין בני זוג אלא בין שתי נשים שבנו יחד יצירה. הן מספרות על רגעי העייפות, על ההחלטה לסגור לסגור, על השותפות שמחזיקה קושי והומור וגם הרבה רגעים של שתיקה. ועל ההבנה שהמסעדה הייתה ישות בפני עצמה, שדרשה טיפול כמו כל קשר ארוך ומורכב.אורנה ואלה גם נוגעת גם בתפיסה הקולינרית שהפכה אותן לשם דבר. הן מדברות על האינטואיציה שבישול, על טעויות שהובילו למנות קלאסיות ואיך זה אנשים לא מצליחים לשחזר בבית מתכון שנראה כל כך פשוט על הנייר? על עשרות גברים ונשים שבחרו לצאת מהארון דווקא אצלן, וההבנה שהמסעדה הייתה הרבה יותר מצלחות, מתפריטים ומעיצוב. היא הייתה מרחב שמאפשר לאנשים להיות מי שהם.בהמשך הן מדברות על הסרט התיעודי של הבמאי תומר היימן שעקף כל צפייה, על ההלם שחשו כשראו את עצמן על המסך מדי קרוב, ועל האנשים שיצאו מהסרט ובכו בלי שאי פעם אכלו אצלן. בסוף הן מדברות על החיים שאחרי הסגירה. על קדרות, על תהליכי היצירה שפתאום מתגלגלים לגוף ולחומר, על בישול ביתי שלא חייב להרשים אף אחד, ועל הכוח שבפרידה. לא סגירה טראגית, אלא שינוי צורה של משהו שלא נעלם אלא פשוט חי עכשיו אחרת.

בת חן סבג מגיעה לשיחה עם איתי סגל וחושפת את מי שהיא באמת: ילדה שגדלה מהר מדי, אישה שמנסה לבנות את עצמה מחדש ויוצרת שמבקשת להחזיק בשליטה בעולם שמטלטל אותה בלי הפסקה. בת חן חוזרת לילדות שהרגישה בה בת ארבעים בגוף של בת שתים עשרה, ולמערכות יחסים שבהן פחדה להיות כלואה ולכן למדה לברוח עוד לפני שהתחילה.השיחה נוגעת ברגע שבו הכתיבה הצילה אותה והפכה לעוגן שמחזיק אותה במקום. היא מספרת על הצורך לכתוב לעצמה תפקידים שאף אחד לא נתן לה, על הדמויות שחיות במקומה את הבלגן שהיא לא מרשה לעצמה לגעת בו בחיים, ועל היכולת לפרוק על הדף את מה שלא יוצא בקול רם.הם מדברים גם על עולמות הרוחניות, הריטריטים והחיפוש אחרי הארה, אל ההשראה ל"הרטריט" ההצגה החדשה שלה בקאמרי, והמתח שבין אמת לבין מה שאתה מספר על עצמך. בת חן מדברת גם על הבחירה שלא להיות אמא בשלב הזה של חייה, בחירה שהובילה אותה להקפיא ביציות לא מתוך לחץ אלא בשביל השקט הפנימי. היא מתעכבת על הלחץ החברתי שנשים צעירות גדלות בו בישראל ועל החשיבות של ללמד ילדים ובני נוער לזהות מערכות יחסים רעילות עוד לפני שמלמדים אותם אנטומיה בסיסית.ובין כל אלו עולה גם שיחה על זהות ומיניות, על הרצף שכל אחד נמצא עליו, על הצורך בהתאהבות עמוקה כדי להרגיש משהו, ועל הפחדים שמקיפים כל קשר חדש.לפרטים נוספים על הצ'ק אפ של מנורה מבטחים לחצו כאן https://apps.menoramivt.co.il/CheckUp/SignIn.aspx?Mode=2&token=8374-329847-234872-456456&utm_source=all_in&utm_medium=all_in&utm_campaign=all_in

חלי גולדנברג מתחילה את הפרק באופן שהצליח להפתיע אפילו את איתי , היא שולפת שלט שנועד להזכיר לה שלא מדובר בעוד פגישה עם דורית הפסיכולוגית אלא בראיון ולמרות זאת השיחה של איתי וחלי מצליחה להיות עמוקה ומרגשת ובעיקר נותנת מקום לחלי קצת אחר ממה שהתרגלנו לראות עד עכשיו.השיחה נפתחת בנקודת המפנה הגדולה בחייה בגיל 16 וחצי, כשנכנסה לסטודיו צילום וגילתה מול העדשה מקום בטוח שהעניק לה שקט שלא מצאה בשום מקום אחר. היא משתפת בתחושה של כוח שלא ידעה שהיה לה, ובהבנה המאוחרת שהייתה יכולה למנף אותו הרבה יותר.חלי מדברת גם על הגוף, על הזקנה של אמא שלה שמטופלת סיעודית, על ההסכם עם בתה איה לגבי היום שבו אולי תאובחן בדמנציה, ועל המאבק מול "המבקר הפנימי" שלא אוהב צלוליטיס ומתקשה לקבל את סימני הגיל.היא גם מתארת רצון לאהבה שלא התממשה כמו שחלמה, לצד זהירות של אישה עם צלקת ופוסט טראומה, ומספרת בכנות על הרצון לאהוב שוב בלי לפחד. בשיחה נוגעים גם ביחסי אם ובת, ברצון לא להיות דמות דהויה מאחור אלא אדם חי ונוכח שילדה יכולה לראות באמת. בהמשך הם מדברים על הקול הפוליטי שלה, על חוסר האמון במה שקורה בישראל, ועל האופטימיות הילדית שממשיכה להתעקש לראות טוב גם כשקשה.חלי גם משתפת על ההווה: שני סרטים חדשים, על הדמות שהחזירה לה את חדוות המשחק, ואודישן גדול שיכול להפוך לתפקיד חייה. וגם על חלומות שממשיכים לחכות לה, כמו תערוכת הצילומים מהאייטיז, קפסולת בגדים לנשים בנות 70 וספר סיפורים קצרים שהיא מחפשת את האומץ לסיים.זהו פרק שמאפשר לראות את חלי גולדנברג כמו שהיא באמת: אישה שמבקשת לספר את עצמה בלי מסננים, בלי פוזה ובלי פחד.

רגע אחרי ההצלחה הגדולה של מקום שמח, נועה קולר מגיעה לשיחה מלאה בכנות, על היצירה החדשה שלה והחיים עצמם שמתערבבים זה בזה. רגע אחרי שכולם מדברים על מקום שמח, היא מדברת על הפחד מהכתרות גדולות, על המאמץ להישאר יציבה בתוך ההצלחה, ועל התחושה שהיא עדיין קצת “ערומה בחדר אוכל בקיבוץ”.היא גם משתפת על העבודה המשותפת עם עם רם נהרי ואיך נולד הרעיון לסדרה, על הדמות של ורד שצמחה מתוך החיים אבל קיבלה אופי משלה על המסך, ועל איך הופכים חוויה אישית למשהו שצופים מרגישים שהם חלק ממנו. בתוך כל זה צפה ומתחדדת מערכת היחסים שלה עם אמא שלה: קשר קרוב, חשוף, כמעט ללא גבולות, כזה שבו הכל נאמר.היא מדברת על החרדה מהיום שבו אמא שלה לא תהיה שם יותר, על הידיעה שההתבגרות של ההורים היא גם מראה ישירה להתבגרות שלה, היא גם מדברת על הזוגיות שלה בחופש שהיא מחפשת מול הרצון לרצות, בשיחה המתמשכת עם תום, בטיפול הזוגי שמחזיק אותם כבר שנים, ובשאלה הגדולה האם הנכס והילדים מספיקים, או שצריך לבחור אחד בשני בכל יום מחדש.

ג׳וזי כץ היא לא רק אחת הנשים המזוהות ביותר עם הפסקול הישראלי, אלא גם דמות שמגלמת חיים שלמים של אומץ, כאב, יופי והומור. בשיחה אישית ומרגשת היא חוזרת עם איתי סגל אל הרגעים הגדולים של חייה, מהחלונות הגבוהים ועד השנים באמריקה, מהאהבה הגדולה לשמוליק קראוס ועד ההחלטה לברוח ממערכת יחסים אלימה ולקחת אחריות על חייה ועל ילדיה.היא מדברת בכנות נדירה על ההתבגרות, על הגוף שמשתנה, על ההתמודדות עם מחלות, וגם על הפחד מהמוות פחד שהיא למדה להניח בצד. ג׳וזי מספרת על הבחירה שלה שלא לבדוק, שלא לרדוף אחרי תשובות רפואיות, אלא פשוט לחיות. מבחינתה, החיים עצמם הם המתנה, והשלווה היא הדרך היחידה באמת להחזיק בהם.ובין לבין, ג׳וזי כץ מזכירה למה כולנו עדיין אוהבים אותה: בזכות הלב הפתוח והחיוך המדבק.

עמנואל אלבז פלפס, עיתונאית, כתבת ומגישת טלוויזיה, שנולדה בצרפת ועלתה לישראל, מגיעה לשיחה אישית עם איתי סגל על המקום של עיתונאים בתוך מציאות מתמשכת של מלחמה, ועל המורכבות של הסיפור הישראלי כפי שהוא נראה מבפנים ומבחוץ.במהלך הפרק הם מדברים על התפקיד של התקשורת בעיצומה של המלחמה בעזה שעדיין לא באמת הסתיימה, ועל המעמד הייחודי שלה כאשת תקשורת שעובדת גם בישראל וגם בחו"ל ועל הניואנסים של השיח המקומי לבין המבט הזר של התקשורת הבינלאומית ועל הפרספקטיבה שזה מספק לה.עמנואל משתפת גם בחוויה האישית שלה בין שתי הזהויות, הישראלית והצרפתית: על העלייה לישראל, הגעגוע למשפחה ולחברים שנשארו בצרפת, ועל הדרך שבה היא מתמודדת עם השינויים שעוברת אירופה בשנים האחרונות, ובעיקר עם גלי ההגירה והמתחים שהם יוצרים. היא מספרת על הטיול האחרון שלה עם הילדים לפריז, על החשש לתת להם לדבר עברית ברחוב ועל ההקלה כשגילתה שזה עדיין אפשרי.ובין כל השאלות הגדולות והרציניות, היא גם מנפצת כמה מיתוסים צרפתיים האם באמת הצרפתים מתנשאים? האם הם מתקלחים כל יום? וכמה פעמים ביום מדברים שם על סקס?